איך לאפשר חיבור אמיתי בלי להרגיש אסירה
את אוהבת את בעלך ורוצה לשמח אותו, אבל לפעמים עוד בקשה קטנה מרגישה כמו יותר מדי.
למה את מרגישה צורך לעשות הכל בשבילו גם כשזה גומר לך את הכוחות?
האם את מחזיקה את בעלך כ'אסיר' רגשי בלי לשים לב בכלל?
מהו הפחד העמוק שמונע ממך לאפשר לעצמך מרחב תנועה אישי בתוך הקשר?
מה ההבדל בין אסיר שקשור בכפות לחברים שלו לבין קשר של חיבור, של קרבה, של שייכות?
שירה פנתה אליי במצוקה גדולה.
היא אומרת שבעלה מבקש ממנה כל הזמן דברים, בקשות קטנות, לא היסטריות, אבל זה 24 שבע וזה מעצבן.
את מרגישה שאת אומרת את אותן מילים שוב ושוב, ושום דבר לא זז. במועדון תלמדי להפסיק לסובב סביב הבעיה ולהתחיל לשנות את המציאות - מבפנים, בעצמך, בלי לחכות שהוא ישתנה קודם.
הכל מהבית, בקצב שלך, בלי שיתוף פעולה של הצד השני.
כבר חברה במועדון?